העולם הכאוטי של קידוחי הגז בישראל זקוק להגנה דחופה מפני טרוריסטים, מדינות עוינות ושאר איומים אפשריים. למסקנה זו הגיעו במשרד ראש הממשלה יחד עם מפקדי חיל הים והאוויר שיקבלו עליהם את המשימה

אנרגיה בסיכון גבוה: אתגרים ועלויות של אבטחת אסדות הגז הטבעי

מאת: איתי שטרן

העולם הכאוטי של קידוחי הגז בישראל זקוק להגנה דחופה מפני טרוריסטים, מדינות עוינות ושאר איומים אפשריים. למסקנה זו הגיעו במשרד ראש הממשלה יחד עם מפקדי חיל הים והאוויר שיקבלו עליהם את המשימה. על פי הערכת משרד הביטחון, עלות הגנת האסדות תעמוד על כ 3- מיליארד ש"ח לפחות. בחיל הים חזרו והבהירו כי מדובר במשימה שתדרוש רכישה של 4 ספינות חדשות והצבת כוחות פטרול שישהו באזורי הקידוחים באופן קבוע.

כמו כן הבהיר מפקד חיל הים, האלוף רן רוטברג כי "על מנת לפעול בזירה הימית ובעיקר מול המרחב של המים הכלכליים, צה"ל וחיל הים יצטרכו לגדול, כדי להגן מעל ומתחת למים. הפתרון המרכזי הוא נוכחות בזירה, בשטח, כדי לקבוע את הגנת האסדות, ואת הזרמת הגז למדינת ישראל". בנוסף, הסביר רוטברג כי אזור המים הכלכליים הוא שווה ערך לגודלה של מדינת ישראל כולה, ולכן נדרש לחיל הים כוח ייעודי נוסף. לשם השוואה, כיום "שולט" חיל הים בשטח ימי בגודל של כ 13,500-קילומטר רבוע. אזור המים הכלכליים כולו, מוערך ב 23- אלף קילומטרים רבועים.

מערכות הגנה לטילי שיוט וכוחות קומנדו

דבריו של רוטברג לא נפלו על אוזניים אטומות ונראה שהחלטת הממשלה שעתידה להתקבל בקרוב, תאמץ את המלצותיו. אבטחת אסדות הגז היא עניין מורכב במיוחד שכן מקבץ האסונות והאיומים שהיא עלולה להיתקל בהם גדול למדי. כך למשל חוששים בצה"ל משלל גורמים עוינים ובהם טילי שיוט מסוג "יאחונט" – טיל שיוט רוסי בעל ראש קרב של 300 ק"ג (שווה ערך ל 15- טילי סקאד) שעלול לפגוע קשות באסדות או בספינות המגנות עליה.

הפתרון אותו מכינים בחיל להתגוננות מפני ה-"יאחונט" הוא שיגור טילי ה"ברק" שנמצאים בספינות הטילים. לצד ה"ברק" יעזרו בחיל הים גם במערכות מכ"ם מיוחדות שיותקנו על אסדות הקידוח כדי לזהות מבעוד מועד גורמי טרור שינסו להתקרב לאזור הרגיש. שלל ההגנות עתידות לכלול עזרים נוספים ובהם כוחות קומנדו שיוכלו לבצע "השתלטות חוזרת" במקרה של תקיפה והשתלטות עוינת על אסדת קידוח, סיורי מזל"טים מעל אזורי הקידוחים ועוד.

כל הנתונים הללו נשמעים כמו הבטחה לשקט יחסי באגף קידוחי הגז אלא שיש גם מי שחושב שהכרזת המסוכנות הזו על נכסינו האסטרטגיים מגיעה מוקדם מדי ונשמעת בקול צלול מדי. או במילים אחרות: בועת התקציב שבנו במשרד הביטחון וחיל הים לא לוקחת בחשבון כמה פרטים קריטיים. עודד ערן, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ומי שכיהן בעבר כיועץ לוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת מבהיר: "בקשר לבקשת התקציב שהגישו צריך לעשות כמה אבחנות מאד חשובות. קודם כל, יש לקבוע את הצרכים הביטחוניים ואז יש לבנות את התקציב. הנחת היסוד היא שנוספו כאן משימות שלא היו קיימות בעבר ואלו יכולות להיות משימות מורכבות למדי. לא מדובר באתר אחד ועדיין לא יודעים מה תהיה צורת התובלה של הגז. גם זו הנחה שחייבת להיבדק. אם מעבירים את הגז הטבעי בצינור ומשם ישר לשימוש ישראלי זה דבר אחד ואם מעבירים חלק מהגז לטורקיה בצינורות זה דבר אחר לגמרי וכמובן שמתקני LNG (גז טבעי נוזלי) מחייבים היערכות שונה. כל אופרציה כזו תביא לתקציב אבטחה שונה ולכן לא ברור למה ממהרים להצהיר על תקציבים.

כרגע המשימה באמת לא מחודדת מספיק וחסרים הרבה מאד נתונים. לפי מספר האסדות נוכל לדעת כמה שעות שיט וטיסה נדרשים לנו ולפי נתונים אלו נוכל לחשב את העלויות. הויכוח מיותר בשלב הזה ומכניס אנשים לחרדות חינם. מבקשי התקציבים שמו נתונים כמותיים אבל כרגע הם טובים כמו כל נתון אחר. בצה"ל מציגים מספר כלשהו אבל הוא צריך להיות מספר התחלתי שיכלול התייחסות לכוח האדם ולתוספת הכלים. הם לא יכולים ולא צריכים לחכות לדקה האחרונה. מישהו צריך להתכונן לכל זה".

פוטנציאל לפיצוץ או שיתוף פעולה איזורי

אלא שערן, בניגוד לרואי שחורות באשר הם, רואה בקידוחי הגז, פוטנציאל לשיתוף פעולה עם מדינות אויב ולאו דווקא פוטנציאל ל"פיצוץ" עמן. במכון למחקרי ביטחון לאומי נערך לאחרונה כנס בנושא זה, וערן מציע זווית ראייה חדשה בנושא הרגישות הגיאו פוליטית של מרחבי הגז המצויים בין שטחי ישראל ללבנון. "בהנחה שלבנון תמצא גז צריך לחשוב איך היא תוביל אותו והאם היא תייצא אותו או לא. בהנחה שיכול להיות שיתוף פעולה בין ישראל ללבנון, זה יכול לשנות מהותית גם את ההקשר של אבטחת המתקנים. כל השאלות האלו נשארות פתוחות ונכון לעכשיו אין תשובה טובה מכל השחקנים בסביבה".

כמו בכל משחק אסטרטגי ניתן לנתח את אופיו של האיום בשלל איזמלים. בראייה של חיל הים יהיו מי שיגדירו את האיומים כסיכון אסטרטגי על מאגרי האנרגיה הישראלים. על פי גורמים אחרים, אליהם מצטרף ערן, יש לקחת את כוחה ההרתעתי של מדינת ישראל כשיקול רלוונטי בבואנו להגן על נכסי הגז. "שאלה חשובה היא כמובן מול מי אתה אמור להתגונן ובתוך כל זה יש את שאלת ההרתעה. במקרה של איום מדינתי – אפשר לשמור על הרתעה כי בסופו של יום מדינות מבינות את ההשלכות של מתקפה. הם הרי יצטרכו לחשוב מה ייצא להם מזה שהם חיבלו במתקנים האלו. בהקשר הזה ההרתעה היא די עוצמתית. מצד שני, יש את המקרה של צינור הגז במצרים שהוכיח שלא הכל מסתכם בגורם המדינתי. ארגון טרור כזה או אחר יכול להוות איום משמעותי".

אם כך נראה שגורמי טרור דוגמת חיזבאללה עלולים להוות איום קיצוני על האסדות ושאר המתקנים.

החיזבאללה יודעים שאם הם יפגעו במתקן ישראלי שכזה, כלכלת לבנון עלולה לספוג מכה קשה בחזרה. חיזבאללה הוא שחקן מדיני ויש לו עניין ברווחה לבנונית אז הוא ישקול יותר מפעם אחת לפני שהוא ילך לפגוע בתשתיות גז. צריך להכניס נתונים כאלו לשיקלול של היערכות לאבטחת המתקנים.

מה בנוגע לטילי השיוט הרוסיים שחיל הים מזכיר שוב ושוב? האם לא מדובר בסכנה מהותית?

מתוך הניסיון שלנו, ואני אומר זאת בזהירות רבה, רמת הדיוק של הטילים הנמצאים כיום בידי גורמי טרור – לא גדול במיוחד. יכול להיות שתוך מספר שנים אמצעי הלחימה של הגופים הללו יתפתחו וישתכללו וכבר ראינו איך ב- 2006 נפגעה ספינה של חיל הים אבל כשזה מגיע ליעדים שנמצאים במרחק של 150 ק"מ מהחוף – הסיכויים לפגיעה נמוכים למדי. צריך להניח שאם מדובר כאן באבטחה על מתקן כה משמעותי שהמדינה תלויה בו, יכול להיות שכדאי לבחון פיתוח של כיפת ברזל ימית שתוצב סביב האסדות.

עד כמה, אם בכלל, ניתן להגן על מרחב ימי כה גדול ועל אסדות גז המרוחקות אחת מהשנייה?

במידה מסוימת האסדות הן מקום שקל באופן יחסי להגן עליו מכיוון שהוא לא נמצא בלב אוכלוסיה אזרחית. במישור של ארגוני טרור יש שלושה סוגי אפשרויות לפגיעה. הראשונה היא האסדה עליה דיברתי הרגע, השנייה היא אמצעי התובלה. במקרה הזה תלוי איך מועברות הסחורות. בצינורות יהיה קשה לטרוריסטים לפגוע כי מדובר בעומקים של כ 5- ק"מ (אם מדברים על לוויתן כדוגמא) ובקרבת החוף לא אמורה להיות להם גישה. במקרה שהגז יועבר על ידי מיכליות, זה כבר סיפור אחר אבל יש לציין שעד היום לא הכרנו פגיעה של טרוריסטים במיכליות. אפשרות שלישית לפיגוע היא במתקני אנרגיה על היבשה בדומה לכל מתקן יבשתי אחר שממילא זקוק להגנה.

המדינה תממן את המיליארדרים במיליארדים

נושא נוסף שעלה באשר לאבטחת האסדות הוא נושא המימון, לו ידאג, כאמור, משלם המיסים. העובדה שבעלי ההון המחזיקים בשותפויות הקידוח יזכו לרווחים עצומים ובכל זאת ישתמשו בזרועות ההגנה של המדינה בעלויות ניכרות, העלתה את קצפם של פעילים חברתיים שטענו כי יש בכך פגיעה עמוקה בערכי הצדק החברתי. ערן נדרש לסוגיה ומבהיר שדווקא הפעם, ישראל לא התקפלה אל מול טייקוני הגז "ישראל לא שונה מבחינה הזו משאר העולם" אומר ערן "מדינות עם אוצרות טבע בים )לא רק נפט וגז. גם דיג היא דוגמא בולטת( שחלק גדול מההכנסה שלהן מגיעים מהם- משתמשת בצבא כדי להגן עליהם. כך לדוגמא ארה"ב משתמשת במשמר החופים שנחשב לחלק מ"ההומלנד סקיוריטי" )היחידה ללוחמה בטרור שהוקמה לאחר אסון התאומים( וכך גם בנורבגיה ובריטניה. יש לזכור את פעילותה של וועדת שישינסקי שקבעה את גודל התמלוגים על הגז. אין ספק לאף אחד כי מדובר כאן בתמלוגים של המדינה והיא זו שמחליטה למי היא נותנת זיכיונות וזו גם הדרך שלה לשלוט במתרחש. גם בנורבגיה חברות הדיג אינן חברות ממשלתיות ובכל זאת המדינה רואה צורך להגן על נכסיה הכלכליים והאסטרטגיים".

התפרסם לראשונה במגזין תשתיות סביבה ואנרגיה גיליון 13 יולי – אוגוסט 2012