כשתתרחש תאונה יזרמו לים התיכון אלפי טונות של נוזל שחור וצמיגי שישבית את מתקני ההתפלה ואת תחנות הכוח, ישבש את הסחר הימי, יסבך את המדינה עם שכנותיה,יעצור את התיירות וידרדר את איכות החיים של כולנו. טור דעה מאת מאיה יעקבס, מנכ"ל עמותת צלול להגנת הים והחופים

קידוחי הים של ישראל: בטוחים שאסונות קורים רק אצל אחרים

טור דעה מאת: מאיה יעקבס, מנכ"ל עמותת צלול להגנת הים והחופים

תמונה: מאיה יעקבס. צלם: דור מלכה

השבוע לפני 41 שנים החרידו האזעקות את דממת יום הכיפורים והטילו מדינה שלמה למערבולת, ממנה התקשתה להתאושש. שנים רבות לאחר מכן,המשיכו טובי החוקרים להפוך בשאלה: כיצד יתכן שמדינה המשקיעה משאבים כה רבים בזרועות המודיעין שלה, טעתה טעות גדולה כל-כך, שעלתה בחייהם של צעירים כה רבים? המסקנה הבלתי נמנעת, אליה הגיעו רובם, הייתה שהצבא החזק במזרח התיכון ומנהיגי המדינה, שלפחות בעיני עצמם נדמו חזקים ומתוחכמים, פשוט טעו בקונספציה. כל הסימנים, כל הרמזים היו שם. חסרה הייתה התבונה לפענחם ולהגיע למסקנות הנכונות.

41 שנה מאז המלחמה ההיא, ונדמה שלא למדנו את הלקח. אנחנו בוחרים לחיות באותו עיוורון ובאותו חוסר תבונה, הגורמים לנו לראות את הסימנים אך לפענחם בדרך מוטעית. אנו בעמותת צלול מתריעים מזה זמן רב על האופן הלקוי בו מנהלת המדינה את נושא בטיחות הקידוחים בים התיכון, שחושפת את המשק הישראלי, הציבור והים לסכנה גדולה.

כשתתרחש תאונה (וככל שיש יותר קידוחים הסיכוי לכך גדל) יזרמו לים התיכון אלפי טונות של נוזל שחור וצמיגי שישבית את מתקני ההתפלה ואת תחנות הכוח, ישבש את הסחר הימי, יסבך את המדינה עם שכנותיה,יעצור את התיירות וידרדר את איכות החיים של כולנו. כל עוד לא עלתה דרישה ממשלתית לחברות הקידוח להפקיד ערבויות ובטחונות כנדרש, העלויות האסטרונומיות של נזקי דליפה שכזו צפויות להתגלגל היישר אל כיסו של הציבור.

עוד ב-2008 הטילה הממשלה על המשרד להגנת הסביבה ליזום הצעת חוק, המבוססת על התכנית הלאומית למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים בשמן (תלמ"ת), הכוללת היערכות לקראת אסון נפט בים.עברו שש שנים והצעת החוק טרם הוגשה. הסיבה לכך היא חילוקי דעות וקרב סמכויות בין המשרד להגנת הסביבה ומשרד האנרגיה והמים בשאלת האחריות הסביבתית. משרד הפנים מתנגד אף הוא לאישור החוק, מחשש שמא יטיל עלויות כבדות על הרשויות המקומית שלאורך החופים, למרות שהן יהיו הניזוקות הראשיות כאשר הזיהום יפגע בחופיהן.

בהיעדר חוק, המשמעות היא שלישראל אין ציוד חירום לעצור דליפת נפט מלפגוע בחופים, אין ציוד עבור מי שיידרש לנקות (שיהיה חשוף לחומרים מסוכנים למגע ונשימה) ולא נערכים מספיק תרגילי חירום למקרי אסון. משרדי הממשלה יודעים שאישור התלמ"ת הכרחי; הם גם מבינים שבלעדיו הם חושפים את כולנו לאסון; אבל הם שבויים בקונספציה – או שוגים בתקוות שווא – בנוסח "לנו זה לא יקרה".

לא רק החופים בסכנה. משרד הכלכלה מתחמק מאחריותו לבטיחות ולגהות באסדות הנפט והגז בתחום המים הטריטוריאליים ומסכן בכך את העובדים ואת הסביבה הימית. גם משרד האנרגיה והמים מתחמק מאחריותו לעובדים ולבטיחותם בתחום המים הכלכליים. התחמקות זו חמורה במיוחד על רקע הניסיון העולמי, הקובע שרוב תאונות הנפט והגז בעולם התרחשו כתוצאה מרשלנות עובדים ומליקויים בטיחותיים. גם כאן, הכתובת על הקיר אך הממשלה מסרבת לקרוא אותה.

בעקבות אסון מפרץ מקסיקו בשנת 2010 עצר נשיא ארה"ב, ברק אובמה, את כל הקידוחים בים והורה על שינוי מדיניות הממשל בנושא זה. אחד הצעדים הראשונים בהם נקט היה הפרדת האחריות בין הגוף שמעניק את רישיונות הקידוח לגוף המפקח עליהם. גם האיחוד האירופי קבע, בעקבות האסון במפרץ מקסיקו, דירקטיבה חדשה לקידוחי גז ונפט בים, המחייבת את כל מדינות האיחוד ואת כל החברות האירופאיות הקודחות נפט – גם מחוץ לאירופה. בדירקטיבה יש שורה ארוכה של סעיפים שתכליתם שמירה על הים, הכשרת כוח אדם לחירום, הפרדת רשויות ועוד. "צלול" מנסה לשכנע את משרדי הממשלה בארץ לאמץ את עקרונות הדירקטיבה, אולם עד כה קריאותיה נופלות על אוזניים ערלות.

הים התיכון הוא עורק החיים המרכזי של כולנו; פגיעה כה אנושה בו תנחית עלינו מכה שנתקשה להתאושש ממנה. טוב תעשה הממשלה אם במקום להמשיך ולהדחיק את הסכנה, ובמקום לדבוק בקונספציות שאין להן שחר, תנקוט בכל האמצעים כדי למנוע את האסון: תאשר את חוק התלמ"ת, תאמץ את הדירקטיבה האירופית לקידוחי ים ותטיל על משרד הכלכלה את האחריות לבטיחות ולגיהות. ללא כל אלה, אסון הוא רק שאלה של זמן.