יצרנית הכלים הסניטריים "חרסה" עומדת לחסוך בין 200-300 אלף ש"ח בחודש בעקבות הסבת הגפ"מ שברשותה לגז טבעי. תמונת מצב של תעשייה בצמיחה

מגזין תשתיות: מה בוער בחרסה?

כותבת המאמר: רותי דותן

בשנתיים האחרונות עובר מפעל 'חרסה' בבאר שבע הליך הסבה לגז טבעי. חרסה היא יצרנית הכלים הסניטריים הגדולה בישראל, והיא מנוהלת תחת קבוצת מרחב. בחרסה מעריכים כי המעבר מגפ"מ (LPG), המשמש את המפעל כיום, לגז טבעי, יחסוך כ-200-300 אלף ש"ח בחודש.

"על תהליך ההסבה לגז טבעי חתם המנכ"ל הקודם", מספר המנכ"ל הנוכחי, ניר קליין. "הוא רצה להגיע למצב שהוא מחכה להתחברות לצינור של חברת החלוקה, כאשר המפעל כבר ערוך להפעלה בגז, ולא להיפך. הוא צפה שהתהליך יהיה ממושך ולא טריוויאלי".

על תכנון וביצוע ההסבה בחרסה מופקדת 'סופרגז', המשתפת פעולה בפרויקט עם חברת ההנדסה הגדולה 'ברן'. "זהו פרויקט ההסבה הראשון שהתחלנו, כמעט לפני שנתיים, ומאז התווספו חמישה פרויקטים בבאר שבע ועוד כ-15 פרויקטים בשלבים התחלתיים ברחבי הארץ", אומר אביגדור קנר מחברת 'סופרגז'. "חרסה מקבלת אחריות מלאה לכך שנדאג לכל תהליך התכנון והביצוע מאלף ועד תו, כולל תשלום קנס מצדנו במקרה שלא נעמוד בלוח הזמנים שעליו התחייבנו, וזה יתרון אדיר בשבילם".

לדברי קליין, מנכ"ל 'חרסה', "מעולם לא ניהלנו פרויקטים של שנתיים ואין לנו ניסיון בכך, לכן היה לנו חשוב שינהל את הפרויקט גורם מנוסה, שגם מבין בתחום הגז הטבעי ובכלל זה ברגולציות הקשורות לתהליך ההסבה. ברן מובילים לנו את הפרויקט ומכתיבים לוחות זמנים. יתרון נוסף הוא שמבחינת 'חרסה' רק הטכנולוג הראשי שלנו, עודד פרויד, עוסק בפרויקט בצורה אינטנסיבית, ואילו שאר בעלי התפקידים פנויים לדברים אחרים".

תהליך ההסבה לגז טבעי כולל מספר שלבים. שלב ראשון: תכנון עקרוני שבו מזהים את הצרכנים העיקריים של המפעל. שלב שני: תכנון מפורט הכולל בדיקת עומסים של הצנרת ואנליזה, הנתמכים בתקן ישראלי על פי קוד אמריקאי; שלב שלישי: תהליך קבלת רישוי, הכולל בקשות להיתרי בנייה, מגבלות בטיחות וקבלת אישורים ואישור מרשות הגז. שלב רביעי: רכישת ציוד. את רוב הצנרת לא ניתן להשיג בישראל, ומרכיבים מסוימים מגיעים רק כעבור כמה חודשים; שלב חמישי: ביצוע שכולל את הסבת המפעל בשטח (מבערים, דודים) מעבודה על דלקים 'מלוכלכים' לעבודה על גז, הנחת צנרת הגז מנקודת המנייה של חברת החלוקה ועד הצרכנים; ולבסוף, השלב האחרון: שלב ההגזה, הכולל הגשת תיק הגזה, ובו מובאים כל התכנונים והתוכניות, כולל דוח בודק צד ג'. תיק ההגזה צריך לקבל אישור מרשות הגז הטבעי, ורק אז ניתן לבצע את ההגזה.

5 טונות גפ"מ ביום

בכניסה לאולם היציקה מסביר קליין: "אנו מייבאים חרסית מאנגליה ומערבבים אותה עם חומרים שונים לכדי תערובת המאוחסנת בבריכה תת קרקעית. את התערובת ניתן ליצוק בשתי טכנולוגיות שונות: יציקה בלחץ גבוה לתבנית פלסטית שהיא בעלת זמן מחזור קצר. עלות התבנית המתאימה ליציקה זו היא 200 אלף אירו, אך תבנית זו נשמרת לזמן רב. הטכנולוגיה השנייה היא הקונבנציונלית – יציקה לתבנית גבס שעולה 200 שקל, אך ניתנת לשימוש רק 80 פעם. זו הסיבה שהחלטנו להשקיע ביציקה בלחץ גבוה".

כשקליין נשאל אודות אחוזי הייצוא של חרסה, הוא משיב כי "בארה"ב יש נישה של כיורי מטבח בסגנון כפרי, ואנו מייצאים לשם 10% מהתוצרת שלנו". אולם היציקה בחרסה לוהט ומלא בעגלות מתכת שעליהן מונחים כיורים ואסלות בשלבים שונים של תהליך הייצור. "צריך לחמם את התערובת לפני תהליך היציקה, לכן אנו גורמים לסחרור מים חמים. בקרוב נעשה זאת בעזרת גז טבעי".

בהמשך, מוציאים את האסלות מתבניות היציקה ודואגים שיתייבשו היטב לפני תהליך השריפה. העגלות מובלות לאט בתוך מייבש שהחום בו מגיע ל-65 מעלות צלזיוס. החום במייבש מגיע מאנרגיה שיורית של התנור הגדול במפעל. הצביעה נעשית על ידי מכונה איטלקית המתיזה גלזורה על האסלות והכיורים המיובשים. ההתזה מתבצעת בשני שלבים, המופרדים ביניהם בפרק זמן קצר כדי שהצביעה תתייבש היטב ולא תיפגע.

השלב הבא הוא כניסה לתנור החימום הגדול של המפעל. "התנור הזה נרכש מספק אנגלי בשנת 1995 ויכול לשרוף 38,000 כלים בחודש. העגלות עם הכלים ה'ירוקים' (כך מכונים הכלים שטרם עברו שריפה) מוסעות על גבי המסילה שבתנור, ועוברות תהליך חימום איטי המגיע מחום שיורי של תא הבעירה. לאחר כמה מטרים מגיעים הכלים לתא הבעירה של התנור, שהחום בו מגיע ל-1,270 מעלות צלזיוס" אומר קליין. בכל אחד משני צדיו של התנור יש 30 מבערים שעובדים כרגע על גפ"מ, ובקרוב מאוד יגיע אל כל אחד מהם צינור המזרים גז טבעי.

לאחר תא הבעירה נמצא חלק הקירור של התנור: "חשוב מאוד שהקירור בתנור יהיה הדרגתי אחרת הוא עלול לגרום לפיצוץ בכלים, אפילו כעבור שנה מזמן הייצור. כל כלי נמצא בתנור בסך הכול כ-24 שעות. התנור הענק הזה צורך 5 טונות גפ"מ ביום, ואמור לפעול כל השנה ברצף. עלות הגפ"מ והחשמל עבורו היא 10 מיליון שקל בשנה". אך עלויות האנרגיה השוטפות אינן מהוות את האתגר היחידי במפעל. "כיבוי או הדלקה של התנור אורכים חמישה ימים. לכבות תנור כזה משמעו שכל המפעל הולך הביתה לחודש שלם" אומר עודד פרויד.

3.5 מליון ש"ח השקעה, תוחזר תוך שנה

 מחוץ לאולם, במרחק מה, הוקמה תחנה לחיבור עם הצינור של חברת החלוקה 'נגב גז טבעי', המקימה ומפעילה את רשת חלוקת הגז באזור הנגב. "החווה המגודרת הזו סיימה את כל הבדיקות", מסביר פרויד תוך שהוא מצביע לעבר המתקן. "הצינור שיתחבר לצינור מחברת החלוקה יהיה בקוטר 3 אינצ'ים ובלחץ נמוך של 2 בר".

בהמשך עולה הצינור אל קיר המפעל ומתפצל לשניים – צינור אחד לצרכן הגדול, הלא הוא התנור הענק על 60 מבעריו, וצינור שני, צר יותר, לכל הצרכנים האחרים (ביניהם תנור קטן, טרמובלוק ועוד). הצרכנים הקטנים מהווים 20% מהתצרוכת במפעל.

 מה לגבי מערכת גיבוי במקרה של הפסקה או תקלה בהזרמת הגז הטבעי?

קנר: "לשם כך נביא מערבל גז. המערבל מערבב גפ"מ עם אוויר, ומשנה את הצפיפות שלו, ובכך מדמה את הגפ"מ לגז טבעי. המבערים, שמקבלים פתאום גז אחר, אינם "יודעים" שהוא אינו גז טבעי, וממשיכים לתפקד. עלותו של מערבל כזה היא כחצי מיליון שקל ולכן הוא אינו משתלם לכל מפעל, אך במקרה של 'חרסה' הוא חיוני, משום שהמערכת אינה יכולה לסבול הפסקה בעבודת התנור הגדול".

פרויד: "לפי החוזה, חברת החלוקה רשאית לא לספק גז עשרה ימים בשנה, ואנו רוצים להיערך למקרה כזה. מערבל הגז יעמוד כאן מחוץ למפעל, ויספק גז לצנרת הישנה. רשות הגז אינה מתירה הזרמת גז אחר בצנרת הגז הטבעי. אנו מתעתדים לקבל מחברה אנגלית ברז ראשי, שממנו נוכל, במידת הצורך, להזרים גז מעורבב מן המערבל. הזרמת גז שונה אפשרית מנקודה זו משום שהאחריות של רשות הגז נגמרת בברז המדובר".

"פה על צינור הגז", מצביע פרויד על הצינור הצהוב שעל קיר המפעל, "יהיו מפסקים לשעת חירום. במקרה של דליפה מקומית נוכל לסגור רק חלק מאספקת הגז למפעל ולא את כל הצינור, על מנת למנוע פגיעה שלא לצורך בצרכנים אחרים במפעל שאינם מהווים סיכון".

ליד המפעל עומדת חוות גפ"מ, שכרגע יש בה 50 טונות של גפ"מ בכל רגע נתון. פרויד: "סופרגז התחייבו לספק לנו צובר גז שלהם למתח קטן ולהספקה סדירה של גפ"מ כאשר הגפ"מ יהיה רק הגיבוי שלנו"

 אז מתי יתחיל המפעל לעבוד עם גז טבעי בפועל?

קנר: "מערכת הגז במפעל כמעט מוכנה, והיעד שלנו הוא להגיע להגזה תוך חודשיים".

 תוך כמה זמן תחזירו את ההשקעה בתהליך הסבת המפעל לעבודה עם גז טבעי?

קליין: הפרויקט עלה לנו 3.5 מיליון שקל ואנו מעריכים כי נחזיר את ההשקעה תוך שנה אחת".

 לכמה זמן מחויבת חרסה לעבודה עם 'סופרגז'?

קנר: "זה נושא מסחרי, ולכל חברה יש ההסדרים שלה. אנו משתדלים לעבוד גב אל גב בנושא זה עם נובל אנרג'י, שהם למעשה יוצרים את הכללים. ההסכמים שלנו עם החברות הם בד"כ לחמש שנים, כי זהו גם פרק הזמן שבו אנחנו קונים גז מ'נובל'. לנובל יש עניין למכור את כל הגז, כי אין לה מה לעשות עם גז מיותר שכבר הופק. בתקופות מסוימות לא יהיה מספיק גז, וכדי להגן על התעשייה צריך להיכנס ולחתום מוקדם. מי שייכנס לעסק בשבועות הקרובים מגן על עצמו ממחסור עתידי".